"בדד ישב" – לפרשת תזריע

"וְהַצָּרוּעַ … בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", מקבל עונש ייחודי שלא מצינו כמותו בתורה. את עניינו מבררת הגמרא: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב". המצורע גרם לדבר חמור – לבדידות בעולם, הוא נענש מידה כנגד מידה וחווה בדידות בעצמו.

בדידות זאת מציאות לא נעימה בכלל, רבים מאיתנו חוו אותה במידה מסוימת בבידודים שהביאה איתה מגפת הקורונה. גם אם מסופקים לאדם כל צרכיו החל ממזון דרך פעילויות ושעשועים ועד בית ומגורים, אם הוא יהיה ללא קשר עם בני אנוש – יהיה קשה לו מאוד. אנשים בודדים נמצאים בסיכון גבוה יותר למחלות לב, השמנה, סרטן ולחץ דם גבוה. האפקט הבריאותי של בידוד, או תחושת בדידות, משתווה לזה הנגרם מעישון של חמש עשרה סיגריות ביום. מחקר שנערך באוניברסיטת שיקגו העלה, כי בדידות מזיקה לבריאותם של אנשים מבוגרים פי שניים מהשמנת יתר, ותרומתה למקרי מוות משמעותית כמעט כמו זו של עוני. גם אנשים נורמטיביים חשים לא פעם תחושת בדידות, תחושה שהתעצמה במיוחד בתקופתנו המאופיינת בתחרותיות יתר.

למה הבדידות כה קשה לנו? מדוע היא כה פוגעת? מהי הסיבה לכך שאחד העונשים החמורים ביותר בתורה הוא 'כרת' שעניינו ניתוק מהכלל: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ"?

אנטון פאבלוביץ' צ'כוב היה אחד מגדולי הסופרים והמחזאים בהיסטוריה. בסיפורו "ההתערבות" הוא נוגע בעומק סוגיית הבדידות. הסיפור פותח בוויכוח עמוק בין שני ידידים, בנקאי ועורך דין, הדנים בשאלה מהו העונש הקל מבין שניים – מאסר עולם או מוות. עורך הדין טען כי מאסר העולם הוא העונש הקל מבניהם. בתגובה, הציע הבנקאי שאם ידידו יצליח להישאר במאסר מבודד במשך חמש שנים, הוא יזכה בהתערבות ויקבל שני מיליונים. עורך הדין בטוח בצדקתו ומגדיל את טווח השנים לחמש עשרה. העסקה יוצאת לפועל ומתוך מתקן הכליאה אליו נכנס, עורך הדין מתקשר עם העולם החיצון בעזרת מכתבים בלבד, דרכם הוא מקבל את מבוקשו, אך ללא מגע אנושי של ממש. עוברות השנים ואיתן עליות ומורדות, אך לבסוף מגיע הלילה האחרון. הבנקאי שעומד להפסיד בהתערבות ומעוניין לשמור על שני המיליונים אצלו, מחליט לרצוח את חברו ולביים זאת כהתאבדות. אולם כאשר הוא מגיע אליו בהיחבא, הוא מוצא אדם רזה ומצומק הישן ולידו מכתב. המכתב מתאר ייאוש עמוק מהחברה האנושית ומערכיה. עורך הדין מסביר שם כי הוא איננו מוצא עניין בעולם הזה, ועל כן הוא מחליט לצאת חמש שעות לפני המועד הקצוב. מעשה שיבטא שאין לו כלל עניין בעולם.

צ'כוב נוגע כאן בנקודה עמוקה, בידוד וניתוק מחברה אנושית מרוקנים מהאדם את כוחותיו ואת שמחת חייו. אך מה ההסבר לכך? מה קרה לו לאסיר מרצונו שאיבד את רצון החיים שלו?

כאשר שמים על אבר אחד מהגוף חוסם עורקים למשך זמן רב ומנתקים אותו ממחזור הדם הכללי, סופו שיהיה בו נמק תוך כמה שעות ובהמשך ימות. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שאף איבר בגוף האדם אינו עומד לעצמו, כל אבר הוא רק חלק ממכלול שלם. אף תא אינו עומד לעצמו, כל תא ותא הוא חלק מגוף שלם ובלעדיו אין לו חיים. ולענייננו, כל אדם נראה באופן חיצוני כמציאות נפרדת ועצמאית, אבל באמת כולנו חלק מרקמה אנושית אחת גדולה של  אנושות ואף מעבר לכך – יקום ובוראו. 'אהבה' שווה משפחה, עם, בגימטרייה ל'אחד', כי אהבה היא מצב שבו איברים שונים ומגוונים מתאחדים יחד לגוף שלם מלא חיים. אדם שמתנתק מהחברה, מאבד את קישורו למכלול שממנו בא, המקור שנותן לו משמעות וקיום. סופו שימאס בחיים כאלה.

הרצון לשייכות איננו עניין פילוסופי מופשט השייך רק למבוגרים, אלא קיים בכל אחד מיום שנולד. באחד מבתי החולים נולדה תינוקת שלצערנו ננטשה על ידי אימה לאחר הלידה. בתחילה, גידל אותה הצוות של מחלקת התינוקות. התינוקת קיבלה את כל הטיפול שהיה דרוש לה ואהבה רבה וחיבוקים הורעפו עליה על ידי האחיות. אך למרות הכול, היא לא התפתחה כפי גילה, אלא בפיגור רב. כעבור מספר שבועות, החליטה אחת האחיות שהיא רוצה לאמץ אותה לבת. בתוך זמן קצר, חזרה התינוקת להתפתח והשלימה את כל מה שהיה חסר לה לפני כן. מה קרה פה בעצם? מה סוד ההבדל? לפני האימוץ התינוקת לא הייתה שייכת לאיש. אף על פי שהיו סביבה אנשים רבים, היא הייתה לבד, הרגישה זאת, וכוח החיים שלה נחלש. כאשר אימצה אותה האחות, פתאום היא נהייתה שייכת ומחוברת למישהו, כוח החיים חזר לפעום בתוכה והתוצאות בהתאם.

העולם המערבי המודרני סובל מבדידות נוראה. מעל 40% מהמבוגרים בארצות הברית מדווחים על תחושת בדידות, ובריטניה מינתה ב-2018 את טרייסי קראוץ' לשרת הבדידות הראשונה בעולם. אנשים רוצים 'לעשות חיים' וקריירה ומפסידים בדרך את הדבר החשוב ביותר, את התא המשפחתי שהוא הבסיס לחיבור האנושי. הקשר המשפחתי איננו הנפגע היחיד, גם הקשר לעם, לארץ ולערכים מוחלטים אחרים נעשה מצרך נדיר בעידן הפוסט.

נדמה לאדם שיש לו הכול, קריירה מעניינת, משכורת גבוהה וכל מנעמי החיים. אבל אם אינו קשור למשפחה ולשום דבר מעבר לעצמו, הוא נשאר לבד. כיוון שהקשר הוא דבר בסיסי לאדם, גם אם נדמה שיש לו הכול, בתוכו פנימה הוא מרגיש בחריפות את החוסר, את הניתוק ואת הריקנות.

אז מה עושים? קודם כל 'עושים חיים' באמת. מתחתנים ומולידים ילדים, מוסיפים אהבה אמיתית. לא מקריבים את המשפחה בשביל הכיף והסיפוק העצמי, אלא שמים את המשפחה במרכז. חוזרים לערכים המוחלטים שלנו לארץ, לעם ולמקור של הכול, לה'. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא כלל גדול בתורה. כלל גדול הוא לא עוד מצווה פרטית, אלא הרבה מעבר לכך, זהו צו החיים הבסיסי שבלעדיו אין קיום.

שבת שלום.