הרב מאיר בזק – מכון משכן זוגיות | חינוך ילידים | התפתחות אישית
כשאנחנו ילדים, אנחנו רוצים להיות גדולים. אך כשאנחנו סוף סוף גדולים, פתאום אנו אומרים איך היה כיף שהיינו ילדים… היינו חופשיים ומשוחררים חבל שזה עבר… ואכן בתור גדולים מוטלות עלינו הרבה יותר משימות, והרבה יותר התמודדויות. אז אולי באמת היה עדיף, להישאר ילד? אולי עדיף, במקום לעבוד כל כך קשה לפסח, להיות ילדים ולשחק בגינה במה שבא לנו?
זה מזכיר לי, סיפור על עשיר גדול בעל רכוש רב, שנקלע לקשיי נזילות קשים. העשיר פנה לרבי חיים מבריסק ואמר: הלואי שלא היה לי כלום, ולא הייתי חייב לאיש כלום. לקח אותו רבי חיים אל החלון, והראה לו קבצן שוכב על הספסל בגינה, ואמר לו: "רואה אתה, זה אין לו כלום ואינו חייב לאיש כלום". יש הרבה אנשים שמשוחררים מעול, אך זה לא משמח אותם בכלל. לדוגמה זקנים במחלקה סיעודית, חולים בבית חולים ועוד.
פעם שמעתי ילד אחד, שמורתו לא הצליחה להביא ילדים לעולם, אומר : "איזה כיף למורה כל המשכורת שלה רק לעצמה. ואינה צריכה לחלק את הכסף לכל הילדים שלה"… מחשבה ילדותית זו קיימת היום אצל זוגות רבים באירופה, שאינם מביאים ילדים לעולם. אך אנשים בריאים בנפשם, שואפים להקים משפחה. השאיפה הטבעית, להיות גדול, באה ממקום אמיתי, ממקום השואף ליצור, לתרום, ולהשאיר חותם טוב בעולם.
השאיפה הטבעית לגדול ולקבל יותר אחריות, טבועה בנו מילדות. בגן, אנו מצפים להגיע לכיתה א', ולהיות "גדולים". כחניכים בתנועת הנוער, אנו שואפים להיות מדריכים. כטוראים ,אנו שואפים להיות מפקדים. כרווקים, אנו שואפים לבנות משפחה.
כשקטן נכנס למצוות, הוא הופך להיות "גדול". וכיוצא בדבר, בגלל שהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל הייתה: "בעשור לחדש הזה – ויקחו להם איש שה לבית אבות". רק אז, עם ישראל הפך להיות 'גדול מצווה ועושה'. ואכן, כך אומר רבי דוד בן יוסף אבודרהם: "שלכך נקרא שבת הגדול, שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות".
כשאנחנו מנקים ועמלים לפסח בקניות וסידורים, זה פעמים רבות מיגע ומעצבן אותנו, כי אנחנו שוכחים איזו זכות זו שיש לנו למי ולמה לעמול. שיש לנו היכולת, שאנחנו גדולים. אולי אם נתבונן קצת, ונתיישב בדעתנו, נצליח לשמוח במה שבאמת הוא כל כך משמח. בזכות לעמול וליצור פה בעולמנו. להיות שותפים לקב"ה במעשה בראשית…
שבת גדולה ושמחה לכולם
