מי אוהב לזרוק את הזבל? – לפרשת צו

החיים שלנו מתחלקים לשניים, החלק שאנחנו אוהבים והחלק שבו אנחנו סובלים. כולם אוהבים לעסוק בדברים מעניינים, יפים ומרוממים. לעומת זאת, כאשר מדובר על עבודות פשוטות או על עבודות קשות הכרוכות בלכלוך, בוץ וזיעה, זה כבר סיפור אחר.

אנחנו אוהבים לשחק עם תינוק ולראות את הצחוק על פניו, אבל פחות נהנים לנקות לו את החיתול או לקום אליו שוב ושוב באמצע הלילה. מרתק לתכנן מוצר חדשני, ולפצח יחד עם צוות חשיבה מלומד אתגרים טכניים ושיווקיים. פחות כיף לזרוק את הזבל של המשרד, לכתוב את פרטי ההוצאות ולבדוק את התאמת החשבונות.

הבעיה היא שחלק גדול מחיינו, אולי אפילו הרוב, שייך לחלק האפור. החלק המשעמם והמרגיז שממנו אנחנו פחות מתלהבים. אז מה עושים? האם אפשר לאהוב לזרוק את הזבל? אולי את הסוד נוכל למצוא בפרשתנו.

המצווה שמפארת את תחילת הפרשה עוסקת בפינוי הפסולת מהמזבח – תרומת הדשן. עבודה זו נעשית בבגדי כהונה ככל העבודות, ובה בחרה התורה לפתוח את עבודת היום. מדוע לא לפתוח במצווה נעימה ו'מכובדת' יותר? ייתכן שהתשובה לכך נעוצה בעובדה שהתורה באה ללמדנו שרק כהן שמוכן לזרוק את הזבל, מראה שאכפת לו מבית המקדש באמת. הוא מוכן לעשות כל דבר שהמקדש צריך, לא חשוב אם זה לזרוק זבל או להדליק את המנורה. מה שצריך הוא עושה. מנהל אמיתי, כך אומרים, זה מי שמוכן לזרוק את האשפה במשרד. מי שמוכן לעשות רק מה שטוב ונחמד, מראה שלא באמת אכפת לו מהדבר שאותו הוא משרת, אלא אכפת לו רק מעצמו.

מכאן למשפט שלמה. אל שלמה המלך באו שתי נשים עם שני התינוקות, האחד חי והשני מת. כל אחת מהן טענה כי בנה הוא החי. כיצד שלמה יזהה מי דוברת אמת ומי משקרת? שלמה ציווה להביא חרב ולחלק את הבן לשניים, כך לכל אחת מהנשים יהיה חצי תינוק. הדבר יצא מפי המלך ומיד הזדעקה אחת הנשים: "אנא אדוני המלך, אני מוותרת, מסכימה שהילד יהיה אצלה ובלבד שלא ייחתך!", ממולה השנייה אומרת: "חתכו אותו!". בשלב זה, התברר מי היא האם האמיתית, זו המעדיפה את טובת הבן על המאבק עם חברתה. האימא האמיתית אינה חושבת על הכבוד והכיף שלה, אלא על טובת הילד.

ראינו שאדם מוכן לעשות דברים לא נעימים בעבור דבר שחשוב לו. האמת שיש כאן יותר מזה. לא זו בלבד שהוא מוכן לבצע דברים דברים מתישים ומרגיזים, אלא שהעבודה הלא נעימה איננה כה קשה לו ולעיתים אפילו נחמדה ואהובה. כך למדנו מיעקב אבינו, במשך שנים הוא עובד בעבור רחל אהובתו ורועה את צאן לבן מבוקר עד ערב, יום יום. את הקשיים הרבים הוא כלל אינו מרגיש, האהבה הופכת כל
"וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". האהבה הופכת כל קושי לדבר שרוצים לעשות. דווקא הקושי הוא הזדמנות להראות ולבטא את אהבתנו. גם אברהם הלך לעקוד את בנו בשמחה, ולשם כך השכים מוקדם בבוקר, והכין את החמור בעצמו: "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ", דבר שאינו מקובל מאדם במעמדו. ומדגיש רש"י: "הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה".

יעקב לא הרגיש את העבודה האפורה, אברהם הזדרז לעשותה בעצמו, ואת היחס הזה אנחנו רואים גם בעבודה האפורה בפרשתנו – תרומת הדשן: "בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה… מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו". כה רב היה הביקוש לעבודה זו עד שדחפו זה את זה מרצון לעשותה.

ומבית המקדש, הבית הכללי, לביתנו הפרטי. האם קשה לבשל? תלוי אם אנחנו זוכרים שהבישול הוא בעבור היקרים לנו ביותר. האם קשה להוריד את הזבל? תלוי אם אנחנו זוכרים שברגע זה אנחנו דואגים לבית נקי יותר בעבור אהובי נפשנו. אז בפעם הבאה שאנחנו עושים משהו קשה או משעמם, בפרנסה בבית ובמילואים, ננסה לחשוב למה אנחנו עושים אותו. הכול למען אהובנו, בני משפחתנו, חברינו ועם ישראל. נזכה ל"ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".