הדרך אל האור – לפרשת אחרי-מות

החיפוש אחר האור חובק עולם, תולדות האנושות רצופות בחיפוש המתמיד אחר מה שמעבר לנו. רבים מחפשים את הדרך אל האור, החיפוש הוא חיובי, אך טמונות בו סכנות. במקום למצוא את דרך הישר המובילה אל האור באמת, האדם עלול לסטות לשבילים צדדיים ומסוכנים שבהמשכם אפלה המתחפשת לאור. לצערנו, לא מעטים מגיעים לאותם המקומות, ובמקום למצוא את האור הם מוצאים תחליפים בדמות סמים, התמכרויות או סתם ניתוק מהחברה ומהעולם. איך אפשר לשאוף לעלות מעלה בלי להסתכן בהתנתקות? מהי הדרך הטובה אל האור?

ללא ספק, כל התורה עוסקת בהגדרת הכיוון לפתרון שאלה זו. אך נדמה שנקודה חשובה ויסודית נמצאת בפרשתנו. הפרשה עוסקת בשיא העלייה האנושית למרומים – כניסתו של הכהן הגדול אל קודש הקודשים ביום הכיפורים. כבר בתחילת הפרשה קיימת התייחסות לסכנה הכרוכה בכך: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת–אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת…" מהמקרה של בני האהרן אנו למדים שלא פשוט לשאוף למעלה, אפשר גם ליפול ולהתרסק. הסכנה מחייבת זהירות כדברי רש"י: "…ואל יבא" – "ואל יבא שלא ימות כדרך שמתו בניו". הזהירות הראשונה היא "ואל יבא בכל עת אל הקודש". דרוש איזון בין שמיים לארץ כיוון שלא ניתן להיות בשמים כל הזמן. יש סדר והדרכה כיצד עולים, מי העולים ומתי הם עושים זאת.

מעבר להדרכה הכתובה בפירוש, ננסה לעמוד על הדרכה נוספת, חבויה. על מנת לגלותה, נתבונן בסדר הפרשות האחרונות. סיפור מיתתם של נדב ואביהוא לא הופיע בפרשה הקודמת, ואף לא בזאת שלפניה, הוא קודם לפרשתנו בשלוש פרשות ונמצא בפרשת "שמיני". למרות המרחק, פרשתנו פותחת ב"אחרי מות שני בני אהרן". סידור הפרשות בסדר זה, תמוה. מדוע בין מיתתם של בני אהרן לפרשתנו מפסיקות שתי פרשות שלמות? מדוע לא הסמיכה התורה את פרשת "אחרי מות" מיד לאחר מיתתם של בני אהרן?

פרשות "תזריע-מצורע", המפרידות בינינו לפרשת מות בני אהרון, עוסקות בתפקידים הפחות נעימים של הכהנים: טיפול במצורעים ובטהרת הטמאים למיניהם. אולי בכך תמונה התשובה לתמיהה: רק מי שמוכן לטפל גם במצורעים ובזבים, אלו שנפלו וקשה להם, רק הוא יכול להגיע אל ה'. מדוע? כיוון שכדי להתקרב אל ה' אנחנו צריכים ללמוד ממנו, להיות דומים לו כביכול. עלינו להיות חַנונים, רחומים, אוהבים ומסורים לכל אדם. "ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום". פרשות "תזריע-מצורע" אינן מנותקות מהנושא, להפך. הן מורות את הדרך, מתארות את הנתיב העולה מעלה מעלה.

כדי להידבק בה' אנחנו צריכים לצאת מעצמנו, לצאת מהאגואיזם שקיים בנו. עלינו להיות חלק מהציבור, מלאים אכפתיות ואהבה. הדבר אינו יכול לקרות אם נהיה עסוקים רק בעצמנו ובחוויותינו הרוחניות. כאשר אנחנו מרוכזים רק בעצמנו, אנחנו יכולים לדמיין כאילו עלינו והתרוממנו, אבל האמת היא שנשארנו למטה.

לא במקרה מטרתה של הכניסה אל קודש הקודשים היא 'לנקות את הזבל' של עם ישראל: "וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם; וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְאֹהֶל מוֹעֵד, הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". רק מי שמוכן להחליף את החיתול המלוכלך והמסריח, יכול לומר שהוא באמת אוהב את התינוק. רק מי שמוכן לנקות את הזבל של עם ישראל, באמת אוהב אותם, והוא מי שיכול להידבק בה'.

נלמד מכל הצדיקים שדבקותם בה' הייתה בנויה על אהבה וחסד לכל אדם באשר הוא. נלמד מאברהם אבינו שקיבל את הבשורה על הולדת יצחק כשהכניס לביתו באהבה שלושה אנשים שנראו לו כערבים. נלמד מרבי ישראל מסלנט שבתפילת כל נדרי נעלם לפתע מבית הכנסת כיוון שהלך להיות עם ילד בוכה שנשאר לבד. נלמד מרבי אריה לוין וממסירותו הרבה למצורעים אליהם לא היה מי שרצה להתקרב. נלמד מהם ונהיה רגישים וקשובים לאנשים מסביבנו. מתוך כך, נזכה בעזרת ה', לעלות מעלה אל אור ה', באמת.

שבת שלום.