הרב מאיר בזק – מכון משכן זוגיות | חינוך ילידים | התפתחות אישית
מה עושים עם ילד שאינו מגיע לאוכל עם כולם, וצריך לקרוא לו שוב ושוב עד שהוא מגיע? עם הילדה שאינה משתתפת במטלות הבית, וכל פעם גוררת אותנו לוויכוחים? עם התלמיד ששום טיול אינו מוצא חן בעיניו? עם הלקוח המרגיז שתמיד יש לו הערות, וכל מה שננסה לעשות בשבילו אינו עוזר? עם החבר לעבודה המציק שתמיד 'עושה דווקא' ומוצא מה לא טוב?
כמורים וכהורים אנחנו נתקלים לא פעם בילדים שאינם רוצים לשתף פעולה באופן חיובי. במקום להתחבר אלינו בדרך נעימה, הם עולים על מסלול השלילה. אנחנו נכנסים איתם שוב ושוב לוויכוחים ולמריבות, ולמרבה ההפתעה, גם זה אינו כל כך עוזר לשנות את המצב. התופעה אינה נגמרת מול ילדים, גם מול מבוגרים אנחנו מכירים יחסים שאינם מבוססים על הערכה, פִרגון וחיוך אלא על מִרמור, הערות עוקצניות ומריבות.
אולי הפרשה תעזור לנו למצוא פתרון, כיצד להעביר אותם קשרים לדרך החיוב. פרשתנו עוסקת באדם שנמצא בתוך קשר כזה בדיוק.
"אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". הקשר של המצורע למציאות ולחברה בנוי על יחס מזלזל ודיבור שלילי. בסתר הלב – אף אחד אינו אוהב אותו. השלילה שהוא משדר, מרחיקה אותנו ממנו.
האדם המרגיז הזה 'חוטף'. הוא חולה במחלת הצרעת ונדרש לצאת אל מחוץ למחנה. פתרון מושלם, כיף לראות את המרגיז סובל קצת לבד. אם נתבונן מעט יותר לעומק, נבין כי אין מדובר בנקמה. התורה אינה בנויה על יצרי נקמה רדודים חלילה, אלא על תיקון, תיקון העולם ותיקון האדם. הוצאתו של המצורע מן המחנה באה לעזור לו לשוב למוטב. את המצורע, זה שאינו יודע להתכתב עם המציאות האנושית בשפה נעימה, אנחנו מוציאים מחוץ למחנה. פעולה זו דווקא תכוון אותו לדרך הישר החברתית. כיצד זה עובד ואיך אנו צריכים ליישם את העיקרון הזה בחיינו? האם נלמד מכאן להוציא את הקולגה המרגיז אל מחוץ למשרד?
בפרשה הקודמת דיברנו על הרצון הבסיסי לשייכות הטבוע בלב כל בן אנוש. השאלה הגדולה היא איך אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההשתייכות הזו, וכיצד אנו מתחברים לחברה? השאלה הזאת מציבה כל אחד מאיתנו בפני צומת דרכים: האחת חיובית ומועילה והשנייה – שלילית ומזיקה. אנחנו יכולים להשתייך באופן חיובי על ידי תרומה חומרית, חברתית ורוחנית. אבל יש דרך נוספת, דרך קצרה שאיננה דורשת מאמץ. דרך של הבלטה עצמית על ידי התנשאות על אחרים. הקשר לחברה בדרך זו איננו מתבטא בהשתתפות במה שכולם עושים, אלא על ידי הפרעה והתנהגות בניגוד למקובל ולמצופה, וביחס ובדיבור שליליים. כך אנחנו תופסים לפעמים מסך, בולטים ומדמים לעצמנו שאנחנו גורם מרכזי בחברה. זוהי דרך קצרה שבטעות נקראת תקשורת, אך היא אינה כזאת. תקשורת באה מהשורש קש"ר, אך תוכנה הפנימי של דרך זו איננו אלא פירוד.
הפתרון לדרך השלילית הוא לא ויכוחים ומהומות, אין דרישה מאף אחד ללכת ולצעוק על המצורע. הדרך היא להוציא אותו מחוץ למחנה. המצורע אינו מתחבר באמת לחברה. הוא מתייחס אליה כאל משאב ליצר ההתבלטות שלו. כאשר התורה מוציאה אותו מחוץ למחנה היא ממחישה לו את מצבו האמיתי. אין כאן חיבור אמיתי לחברה, אלא אגואיסטיות שמבודדת אותו גם כאשר הוא מוקף באנשים. כאשר נשקף לו את מצבו הבודד, הוא ירצה למצוא דרך חדשה ואמיתית יותר להיות שייך. הוא יעשה זאת כיוון שאף אדם אינו מסוגל להיות בנתק מוחלט מהחברה. הבחירה של האדם היא רק בין האפשרויות להתחבר באופן חיובי או שלילי. כשלא נאפשר לו את החיבור השלילי, הוא יחפש מעצמו את הקשר החיובי.
כאשר כל אדם, ילד או מבוגר, מנסה להתחבר אלינו באופן עקום, ייתכן שעדיף לא לרדוף אחריו ולא לריב איתו. כאשר לא נאפשר לו להתחבר באופן שלילי, הוא ימצא את עצמו לבד, ובאופן מפתיע נראה כיצד הוא מחפש את הדרך להתחבר אלינו באופן חיובי. לפתע הילד יבוא לאכול מעצמו והלקוח יפסיק לריב ויחפש קשר חיובי. במקום לכעוס ולריב, אפשר פשוט להירגע ולהישאר במקום הטוב שלנו כאנשים, כהורים וכחברה. כך, כל אלו שמחפשים תשומת לב שלילית יפסיקו להפריע ויתחילו לחפש דרך טובה להתחבר אלינו.
שבת שלום.
