הרב מאיר בזק – מכון משכן זוגיות | חינוך ילידים | התפתחות אישית
חכמים לימדונו שהיכולת לקצר בדברים חשובה מאוד, "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". לקיצור יש מעלות רבות, אבל משום מה הפרשה שלנו מאריכה ומאריכה.
פתיחתה מספרת לנו על מפקד אוכלוסין שנעשה לעם ישראל במדבר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת." אינה נגמרת בראובן ובשמעון, אלא ממשיכה הלאה במניין השבטים כולם.
האם לא ניתן היה לכתוב זאת בקיצור? הינה דוגמה אפשרית: בני ראובן ארבעים וששה אלף וחמש מאות, בני שמעון תשעה וחמישים אלף ושלש מאות. במקום לקצר התורה מאריכה וחוזרת על עצמה בכל שבט ושבט. שוב ושוב מספרת לנו את מי מנו ואיך עשו זאת.
מעבר לעניין האריכות, קריאת הפסוקים מעלה שאלה נוספת. את מבצע הספירה מנהלים משה ואהרן בעצמם. הדבר מעלה תמיהה – מדוע מטריחים את ראשי העם לבצע בכבודם ובעצמם את המפקד? האם בשביל לספור את החיילים צריך לבוא הרמטכ"ל? יש לו עוזרים שיכולים לעשות את התפקיד הפשוט הזה וניתן גם להסתפק בסוקרים מקצועיים. עניין נוסף הדורש בירור הוא הביטוי במבט ראשון המיוחד שבו משתמשת התורה: "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" הביטוי איננו מדויק, במהלך הספירה נספרו אנשים ולא שמות.
נעזוב לרגע את בני ישראל במדבר ונעבור לחדרו של יועץ הנישואין. "מאז החתונה הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי", מתלוננת האישה בפני היועץ. "נכון", משיב הבעל, "לפני החתונה אמרתי לה שאני אוהב אותה ומאז זה לא השתנה". אנחנו אוהבים להיות יעילים, לא לבזבז זמן ולא להאריך סתם. בסך הכול הרצון הזה טוב, אבל הזוג המתוסכל שהגיע ליועץ הנישואין מדגים לנו שלא תמיד זה נכון. לפעמים צריך דווקא להאריך, והדבר נכון במיוחד ביחסים אנושיים. לאחר שהבנו זאת, נחזור לפרשה.
עם ישראל בפרשתנו עולה מדרגה. הוא מתחיל להתארגן כעם מסודר, המחנה שלו מתארגן סביב שבטים ודגלים. המחנה הענק נותן לעם עוצמות גדולות. העוצמות אינן נשארות ברמת הכלל בלבד, אלא יורדות לכל יחיד ויחיד. כשהוא מחובר לכלל, לדבר גדול ממנו, יש לכל אחד יותר אפשרויות להביא את יכולותיו לידי ביטוי. אינו דומה נגן בודד, לנגן בתזמורת. אין להשוות חוקר בודד, לחוקר במוסד מדעי גדול. אך ביתרונות הגדולים שבכלל טמונה גם סכנה. מרוב עיסוק בכלל, ערכו ואישיותו של היחיד עלולים להימחק. כשסופרים את כולם, ומחלקים אותם לקבוצות מסודרות, עלול להיווצר הרושם שערכו של היחיד מיטשטש, ואין הוא אלא מספר. כאשר אדם מרגיש חלילה שהוא בסך הכול 'מספר', הוא מאבד את אנושיותו. הוא מאבד את אישיותו, והופך לבורג במכונה. להבדיל, כך עשו הנאצים במחנות הריכוז, לא קראו לאנשים בשמות אלא במספרים. שיטה אכזרית ומתוחכמת למחוק את זהותם.
כדי שכל זה לא יקרה חלילה, כדי שלא נחשוב שספירת עם ישראל שווה לספירת קרטונים, התורה מאריכה ומרחיבה בספירה. היא עושה זאת כדי שיהיה ברור שאין זאת ספירה טכנית, יש כאן דבר בעל ערך ייחודי. אין אלו סתם מספרים, קבוצות ומסה של אנשים, אלו משפחות בעלות אופי מיוחד. את המפקד, את הספירה, ואת ההתייחסות לאישיות המיוחדת של כל אחד בישראל, לא ניתן להפקיד בידיו של פקיד זוטר, אלא משה ואהרן צריכים לבצע זאת בעצמם. ההתייחסות לאישיות מסבירה מדוע התורה מתארת את המפקד בביטוי "במספר שמות". שם מבטא את המהות המיוחדת של האדם. שמות, סופרים אישיות חיה, אין סופרים חפצים. כאשר התורה מקדישה לכך התייחסות כה רבה, משה ואהרן מונים, והם סופרים שמות ולא חפצים, כל אחד ואחד מרגיש את ערכו. הוא מרגיש שהוא אינו בורג קטן ושולי, אלא אדם בעל ערך, שאכפת ממנו, שאי אפשר בלעדיו. הוא כבר לא "כוח אדם", הוא אדם.
מהלך החיים אנחנו עסוקים מאוד ועובדים קשה. אנחנו צריכים להגיע להספקים וליעדים חומריים, חינוכיים ורוחניים. לפעמים מרוב הלחץ וההתמקדות במשימות, איננו שמים לב כי אנו עוסקים בבני אדם ולא ברובוטים. מעבר לכך – לעיתים אנחנו שוכחים שאנחנו עצמנו בני אנוש, ולא מכונות שעליהן לייצר תפוקה. לא ניתן לכל המשימות החשובות להשכיח מאיתנו את הידיעה: לכל אדם יש נשמה. כדי להפנים את זה, אין צורך בזמן רב. כמה דקות של התעניינות כנה בשלומו של הזולת, יעשו בתוכנו המון. נקדיש את הזמן הזה, להכיר אותו באופן אישי, בלי קשר בכלל לתפוקה שאנחנו צריכים ממנו. כשנרגיש את הערך של כל אחד מסביבנו, אולי נזכה להכיר גם בערך שלנו עצמנו כבני אנוש העשויים בצלם אלוקים. ונזכור "כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
שבת שלום.
