הרב מאיר בזק – מכון משכן זוגיות | חינוך ילידים | התפתחות אישית
”כל כך הרבה פעמים ניסיתי להסביר לו, מדוע איננו מבין שכך לא עושים? לא משנה כמה אני מדברת איתו, הוא לא שומע לי… מה 'יש לו' "? לא פעם נדמה לנו שמישהו מהסובבים אותנו איננו פועל כראוי. לעיתים הוא איננו מתחשב, פעמים אחרות הוא איננו פועל בהיגיון או שהוא פשוט אינו מבין. משום מה כאשר אנחנו פונים אליו ומסבירים לו את טעותו, אנחנו נתקלים בתגובה נזעמת. איננו מבינים, בסך הכול רצינו לעזור, מדוע הוא מגיב כך? למה הוא כועס עלינו כאילו עשינו משהו רע, הרי הוא שאינו בסדר? נתבונן בפרשת השבוע וננסה לדלות ממנה הסבר לתופעה.
הפרשה פותחת בפסוק המציין מקומות רבים, ולא ברור בדיוק מה הקשר ביניהם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב." רש"י מסביר, שמקומות אלו נכתבו כדי להוכיח את ישראל. אִזכור מקומות אלו אמור להעלות בעם ישראל את זיכרונם של דברים שליליים שנעשו: " 'במדבר'… בשביל מה שהכעיסוהו במדבר. 'בערבה' בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור… 'מול סוף' על מה שהמרו בים סוף. על דרך זו, שאר המקומות כולם רומזים לחטאי בני ישראל במדבר.
כעת, פשר המילים ברור אך עולה השאלה – למה כך מציגה התורה את הדברים? מדוע רשומים רק שמות המקומות, ולא כתוב בפירוש, מה היו הדברים הרעים שעשו בני ישראל במקומות הללו? אומר רש"י: "לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". גם אם חשוב לפעמים להעיר לאנשים, חשוב לא פחות מכך, לשמור על כבודם. משה מעיר לעם, מזכיר להם את הנקודות החלשות ומוכיח אותם, אך עושה זאת ברמז, וכך שומר על כבודם.
התורה מלמדת אותנו כאן דבר חשוב ביחסינו לאנשים בכלל, ובמיוחד כשאנחנו רוצים להעיר – הכול חייב להיעשות מתוך כבוד למי שמולנו. זאת אינה רק התנהלות יותר ראויה, זו גם הדרך היחידה שהדברים יתקבלו. בלי כבוד אין סיכוי לתקשורת. איננו יכולים להתייחס לזולת, כאדם לא רציני ולא מכובד, ולצפות שיתייחס לדברינו בכבוד וברצינות. אם נאמר למישהו: "כמה פעמים כבר אמרתי לך…", המילים ישדרו "אתה אדם שלא רוצה להקשיב, א-תה לא בסדר". ברור מאליו שהתגובה המידית תהיה כניסה להתגוננות וסתימה מראש של האפשרות להקשבה. כאשר אדם אומר לאשתו: "למה אף פעם אינך יכולה לעשות מה שאני מבקש?" הוא אומר לה במילים אחרות: "את אישה נוראית". עם יחס כזה, הוא אינו יכול להיות מופתע מהתגובה השלילית שלה לדבריו. אם ננסה להמחיש את העיקרון הזה בצורה ציורית, נאמר: אי אפשר לצעוק על אדם: "אין לך עיניים!", ולצפות שיביט אלינו.
המילים הן השלב הראשון. אך גם אם נראה לנו, שבחרנו במילים מתאימות, אין בכך די. בנוסף, חשוב שנבדוק בתוכנו, מהי המחשבה שמלווה אותה הערה. האם אנחנו פונים אליו מלמעלה, כמי שטובים יותר ממנו, או שאנחנו פונים כשווים כמי שגם טועים ונופלים לעיתים? האם הדברים שלנו באים מענווה ומאהבה, או חלילה מכעס ומשנאה?
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" קוראת לנו התורה. לא סתם היא משתמשת דווקא בלשון הוכחה ולא בלשון אחרת, כמו נזיפה. שמיים וארץ ישנו בין התוכחה לבין הנזיפה. נזיפה מבטאת השפלה וביקורת על האישיות. התוכחה, אומר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, היא מלשון הוכחה, מעין הוכחת משפט במתמטיקה. כאשר מוכיחים משפט מתמטי, המספרים אינם נעלבים. היחס הוא ענייני ושכלי. כמו ההוכחות המתמטיות הענייניות, כך גם התוכחה אל החבר פונה אל השכל בענייניות. עם נתינת אמון ובלי להשפיל חלילה, היא מציבה מולו את המראה ומכוונת אותו לתיקון.
בפעם הבאה כשאנחנו רוצים לומר איזו הערה, נחשוב לפני כן האם אנו עושים זאת כהערה או הארה. נשים לב למילים שאנו אומרים ולמחשבה הפנימית המלווה את הדיבור. נזכור שגם אנחנו בני אדם, וגם אנחנו טועים לפעמים. ניגש בענווה, באהבה ובכבוד. כך, הדברים יישמעו. אם אנחנו מרגישים שכעת לא נצליח לעשות זאת בדרך מכבדת, אולי כדאי שנדחה את הפנייה אליו להזדמנות אחרת, לזמן שבו נהיה מלאים כבוד ואהבה כלפיו.
