הרב מאיר בזק – מכון משכן זוגיות | חינוך ילידים | התפתחות אישית
"את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא?", "האם עדיף להיות רכים או קשוחים בחיים?", "מדוע איננו חוגגים פורים בכל יום? ומדוע יש שבת רק פעם בשבוע?" המכנה המשותף לכל השאלות הללו, הוא שכולן רואות רק צד אחד כחשוב, וזו טעות! אם רק אבא זה טוב – לא הייתה אימא, לא סתם יש גם אבא וגם אימא. אין דרך אחת שבה נכון להתנהל – רכות או קשיחות, בכל זמן נכון להתנהל אחרת. פורים ושבת הם ימים נפלאים, אבל אם פורים מגיע פעם בשנה והשבת אחת לשבוע, נראה שזה מה שצריך להיות. לכל דבר תפקיד במערכת וחשוב שיהיה במקומו. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.", לימדנו שלמה המלך, ובמילים אחרות אמרו זאת חכמינו: "אין לך דבר שאין לו מקום".
בפרשתנו אנו נפגשים בציווי ידוע: " לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ". הציווי מעלה שאלה גדולה: ברור למה לא לגרוע, אך מדוע לא להוסיף? אם, לדוגמה, אדם ירצה להיות יותר צדיק ולצום יום נוסף לאחר יום הכיפורים, מדוע זה רע?
נראה שהתורה מלמדת אותנו כאן שהיציאה מהאיזון איננה טובה לשום צד. "אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם." גם להיות צדיק בקיצוניות זה אינו דבר טוב. אדם שיפרוש מהעולם ומהנאותיו באופן קיצוני, יגיע לחוסר שמחה. הוא ייכנס למצב של "שממה" בלשון קהלת, או במילים שלנו – דיכאון ואפאטיות. במצב זה ללא כוחות, הוא לא יהיה מסוגל לעשות את המינימום הנדרש מכל אדם. את העיקרון הזה תמצת הכלי יקר בפרשתנו בביטוי מפורסם: "כל המוסיף גורע".
תורה היא תורת חיים, על כן היא מנחה אותנו בדרך האמצע, שם מתנהלים החיים כראוי. כך מלמד אותנו הרמב"ם שמסביר כי לכל מידה בנפשנו יש שני קצוות ושניהם שליליים. הדרך הנכונה היא הממוצעת והמאוזנת שמביאה חיים וברכה לעולם. כך גם עולה מתורת הקבלה המתארת את עולם התוהו לעומת עולם התיקון.
עולם התוהו הוא עולם בלי איזון, כל כוח שבו מתפרץ ללא גבולות ובסופו של דבר נופל ומתרסק. רק האיזון יכול להביא לעולם של תיקון, עולם בר קיימא. את ההדרכה להליכה בדרך האמצע, אנחנו רואים משמה גם משמה של התורה – 'תפארת' – מידת האמצע המאוזנת.
אחד המקומות בחיים שבהם ההליכה בדרך האמצע חשובה מאוד, הוא במידת הנתינה. ישנם אנשים שמרגישים מחויבות לתת ללא הפסק, ופשוט אינם יודעים לומר 'לא'. הנתינה היא מידה טובה כמובן, אבל כשאיננה בשליטה היא יכולה להביא לתוצאות קשות. דוגמה קיצונית לכך אנחנו מכירים מסיפור הילדים המפורסם 'העץ הנדיב'. העץ בסיפור, נתן לילד שאהב את כל מה שביקש. בתחילה היו אלו דברים פשוטים, אך השנים עברו, הילד גדל וכבר לא הסתפק בעלים ובפירות. העץ המשיך ונתן לו עוד ועוד עד אשר נעשה לגידם. הסיפור מפגיש אותנו עם אהבה ללא גבולות. אהבה כזאת מביאה הרס, ואנחנו יכולים לראות אותו בעץ שפשוט הלך ונעלם. האהבה הזאת יכולה הייתה להתבטא גם בצורה מתוקנת, שבה העץ מציב גבולות לעצמו ולא נותן מעבר ליכולתו. כך הוא היה ממשיך לחיות ולהאיר את אורו המיוחד בעולם. לא רק העץ היה מקבל מהגבולות הללו, גם הילד היה מרוויח מכך. הוא היה לומד להעריך את הנתינה של העץ, ולא מתמקד רק בעוד ועוד בקשות.
חוסר האיזון מופיע אצלנו בצורות רבות ומגוונות. חלקנו, מכורים לעבודה. אחרים, מחמירים בהלכות מעבר לכוחותיהם. יש מאיתנו שמוותרים מידַי ויש שעקשנים מידַי. לחיות באיזון, זה פשוט בריא. זה בריא לנו ובריא לאנשים מסביבנו. זוהי דרכו של העולם וזוהי דרכה של תורת החיים שמדריכה אותנו: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו".
