הכל בגללו – פרשת ניצבים וילך

"הכול בגלל האישה הזו…", "הכול בגלל הבעל הזה…", "הממשלה הזו הורסת את המדינה…", "הכול בגלל השמאלנים/הימנים האלה שהורסים פה הכול". אז מה באמת הורס את המדינה ואת המשפחה? מה שבאמת הורס אלו האמירות הללו…

אותן אמירות מטילות את האחריות לשינוי על הצד השני, ויש בכך שתי טעויות גדולות. הטעות הראשונה היא שאנחנו חושבים שכל העולם צריך להשתנות ושוכחים אדם אחד שעליו לעשות זאת – אנחנו. אם נאמר את הדברים בדרך משל, נתאר איך שכל אחד סוחב את החסרונות שלו בשק על הגב. באופן טבעי האדם איננו רואה את הגב שלו עצמו, אלא רק את הגב של זולתו ועליו שק חסרונותיו. צורת ההסתכלות הזו כה נפוצה, עד כדי כך שאנחנו יכולים לשמוע את הדו-שיח הזה:

– "אני נורא עצבני בגלל אשתי שבאה כל יום עצבנית מהעבודה וזה נורא מעצבן אותי!"

– "אבל היא אמרה לך שזה בגלל שיש לה בוס עצבני!"

– "נכון, אבל זאת לא סיבה שהיא תהיה עצבנית. עליה ללמוד היחלץ ממנו".

– "אז למה לך מותר להיות עצבני? אתה לא צריך ללמוד לא להילחץ ממנה?".

טעות השנייה נובעת מהעובדה שבינינו לבין הזולת קיים גבול מוחלט, הוא חוסם כל אפשרות שנשנה את זה שעומד לידנו. האדם היחיד בעולם שאנחנו יכולים לשנות הוא אנו עצמנו. כאשר כל אחד עסוק בשינויים שעל השני לבצע, שום דבר אינו מתקדם. תפקידנו הוא להפסיק את ההתעסקות במשימות של אחרים, ולהתחיל להשקיע את האנרגיות בחיפוש הנקודות שעלינו לתקן ובטיפול בהן. עלינו לקחת אחריות על החלק שלנו ולא להתעסק במשימות שאינן שייכות לנו. בסופו של דבר, שינוי יצטרף לשינוי וכך לאט ולאט יתוקן העולם.

למרות כל מה שאמרנו, קיימת דרך מסוימת להביא שינוי גם חוצה לנו. קיימת נטייה למחשבות שלנו 'להדביק' את מי שאיתנו. אם המחשבות שלנו סובבות סביב השאלה – "למה חברי לא משתנה?", החבר יסתכל עלינו בדיוק באותה הצורה – "למה הוא לא משתנה?" ואף אחד לא ייקח אחריות על עצמו. לעומת זאת אם מחשבותינו יעסקו בלקיחת אחריות אישית, אט אט, 'ידבק' בכך גם הצד השני וייקח אחריות על מעשיו. העיקרון כאן מעט פרדוקסלי: הצעד המשמעותי ביותר שבידינו לעשות כדי לעזור לשני להשתנות, הוא לא להתמקד בו, אלא לקחת אחריות על עצמנו.

בפרשתנו משה כורת ברית בין ישראל לקב"ה. מי אחראי על קיום הברית הזו? בנקודה זו התורה מאריכה מאוד: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ… אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". מה פשר האריכות?

משה יודע שהסיכוי היחיד לקיום הברית הוא באחריות אישית של כל אחד ואחד מישראל. מחויבות אישית מהאנשים החשובים ביותר – "ראשיכם שבטיכם" ועד האנשים הפשוטים ביותר – "מחוטב עציך עד שואב מימיך". ברית שתכלול את כל הגילים ואת כל הדורות. כל אחד באופן אישי צריך לקחת את האחריות. אחרת, כל אחד יאשים את האחר ושום דבר לא יקרה. אם העם יאשים את הממשלה והממשלה את העם, הזקנים את הצעירים והצעירים את הזקנים, דבר לא יתקדם. כדי שהברית תקוים, כל אחד צריך לקחת את האחריות על עצמו באופן אישי וללא תלות באף לא אחד אחר. עליו לבדוק היכן הוא צריך להתקדם ולהשתפר, ורק כך העולם יתוקן.

אמר פעם רבי חיים מצאנז: "כשהייתי צעיר, חשבתי שאתקן את כל העולם. כשגדלתי קצת, הבנתי שזה למעלה מכוחותיי והחלטתי שאסתפק בתיקון העיר שלי. כשבגרתי עוד, הבנתי שדי אם אתקן את משפחתי. היום כשזקנתי, רצוני שאתקן את עצמי.“