חשוב מאד לשמור על מחשבה חיובית בזמן מלחמה. אבל האם אין בכך עצימת עיניים מול סבל המשפחות וסבלם של הפצועים והחטופים? האם עלינו להתעלם חלילה מהם???
אנחנו עומדים מול הפער הגדול בין העולם שלפנינו לבין העולם שהיינו רוצים לראות. השאלה הגדולה היא: לאן זה לוקח אותנו?
האם ליאוש ולמבט פסימי, שמעוות את המציאות ורואה בה רק את הרע, רק את מה שאין, או לרצון עז לתיקון שנובע מאמונה גדולה שיש מנהיג לעולם, שמוביל את העולם לטוב ונותן לנו את הזכות להיות שותפים בתיקונו?
האם המשבר שפקד אותנו בשמחת תורה יהיה משבר שיביא ללידה חדשה, שידחוף אותנו ליותר אמונה יותר אהבה וכבוד זה לזה, ליותר נחישות במלחמה ברשע, או שחלילה המראות הקשים יובילו אותנו ליאוש והרמת ידיים?
הכאב על מה שקרה יכול להוביל אותנו קדימה, אבל יכול גם לדרדר אותנו, כולנו ביחד וכל אחד לחוד חלילה. חשוב לא לחשוב יותר מדי על הדברים הרעים, יש להם כוח משיכה שגורם לנו לחשוב כאילו הכל רע.
ככל שהמחשבה על מה שקרה בשמחת תורה דוחפת אותנו ליותר השתתפות בכאב הזולת, ליותר חמלה אהבה והוספת טוב – היא חיובית. ברגע שהיא מכניסה אותנו למחשבות של ייאוש – היא פסולה ועלינו להסיח דעתנו ממנה.
חשוב לזכור את כל הטוב שקיים בעולמנו, לא לשכוח את הניסים המופלאים שקרו לנו כעם וכפרטים, על ניסיך ועל נפלאותיך.
סופו של הרע להתכלות והטוב הוא שינצח. תפקידנו להיות שותפים במהלך הזה ע"י הגברת האמונה בכוחו של הטוב והוספה במעשים טובים בדיבורים טובים במחשבות טובות וחלילה לא במחשבות של ייאוש.
המשימה השבועית:
לקחת על עצמי משימה קטנה שתוסיף טוב בעולם סביבי או בתוכי.
נ.ב:
חשוב לזכור שיש מראות ויש דברים שקשה לאדם להכיל. ובאופן טבעי הוא גם לא נחשף אליהם הרבה. לצערנו בגלל התפתחות התקשורת, אנחנו יכולים לראות הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים להכיל. לכן חשוב לצמצם ראייה של דברים כאלה ועל כל אחד לשים לב כמה הוא מסוגל לסבול אותם.