פשוט תהיה פשוט – לפרשת קרח

מדוע איננו מצליחים לרזות? למה הילדים שלי מפונקים? למה כל הזמן כואב לי הראש? ולמה כולם רבים איתי?

איננו מרזים, כי עוד לא הוצאנו את העוגות מהבית. הילדים שלנו מפונקים, כי אנחנו מפנקים אותם. כואב לנו הראש, כי אנחנו לא מספיק ישנים. וכולם רבים איתך, כי אתה כל הזמן מושך אש.

לא תמיד בחיים התשובות כל כך פשוטות. אבל הרבה מאד פעמים הן פשוטות. פשוט שאי אפשר לעשות דיאטה כאשר מכל עבר בביתך יש לך דברים שמפתים אותך. פשוט שאי אפשר לפנק כל הזמן את הילדים, להתייחס אליהם כאילו היו מסוכר, ולצפות שיום אחד הם יהיו, ככה מעצמם, חזקים, ענווים, בוגרים ואחראים. אי אפשר לישון כל לילה ארבע-חמש שעות, ולצפות שהגוף יתפקד היטב.

אי אפשר להרגיז את כולם, ולצפות שלא יריבו איתך. אינך יכול לזלזל בבן הזוג, ולצפות שיעריך אותך. לא להתחשב בבן הזוג, ולצפות שיתחשב בך. אבל משום מה אנחנו מתעלמים מהתשובות הפשוטות, ממשיכים לפעול נגד ההיגיון, ומתפלאים למה זה לא עובד לנו.

בפרשתנו, פרשת קורח, אנחנו רואים משהו מדהים. קורח מנצל מצב שבו העם ממורמר ומתוסכל, אחרי שקיבלו בפרשה הקודמת – בצדק – עונש חמור, המאריך את שהותם במדבר לארבעים שנה. קורח מנסה ומתחיל להצליח להמריד אותם במשה. משה, כזכור, הוא איש הא-לוהים, מי שהוציא אותנו ממצרים באותות ובמופתים, קרע לנו את הים והוריד אלינו את התורה.

באופן די מובן, המרד הבוטה במשה, ובעצם בשולחו, כלומר א-להים, מסתיים בכישלון. הגרעין שהוביל את המרד מת על ידי ניסים של ה'. ואז, באופן מוזר מאד, פונים העם בתלונה אל משה: "אתם המיתם את עם ה'". אתם אשמים במיתתם של המורדים. מה חשבתם שיקרה כשמורדים בגלוי במנהיג שה' בחר? שזה יגמר בקייטנה?? זה נשמע כמו אדם שהתפרץ לפסים בריצה, מול רכבת דוהרת. כאשר הוא נדרס – משפחתו מאשימה את נהג הקטר…

פעמים רבות משום מה אנחנו מתנהגים ממש כעיוורים, כאילו איננו רואים. יש בתוכנו מנגנון מדהים של התעלמות מהמציאות, של התעלמות מהעובדות, והמנגנון הזה עובד בתוכנו לא מעט. קל לנו לראות זאת על אחרים אך קשה מאד לראות זאת על עצמנו. אנחנו מכירים את אותו אחד שהוא "לא עצבני אבל כולם מעצבנים אותו", את אותו אחד שאמר: "הכל התחיל כשהוא החזיר לי סטירה…". זה באמת יכול להיות מצחיק, אך כשזה נוגע לנו זה כבר עסק רציני, ולפעמים ממש עצוב.

מסתבר שיש לאדם בחירה חופשית מאד, ויכולת לעוות את המציאות ולפרש אותה לפי רצונו, ולא לפי הפירוש ההגיוני והפשוט. מנגנון זה נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. אז מה עושים? איך מתמודדים עם החולשה הזו?

ראשית, חשוב להיות מודעים לחסרון האנושי שלנו, לזכור שיש לכולנו נטייה כזו, לפרש את המציאות לפי רצוננו, ולא לפי מה שהיא. ולנסות לבחון שוב את הדברים שמפריעים לנו, בראיה יותר רגועה, שכלית ושקטה. לנסות להסתכל על עצמנו מבחוץ. לפעמים טוב להיעזר בחבר/ה טוב/ה, אשתך/בעלך.

מאד טוב להיעזר בהורים שמכירים אותנו מגיל צעיר כולל כל השטויות, אבל הכי חשוב: להיות מודעים ופתוחים מאד למבט שונה לגמרי ממה שיש לנו בראש. אפשר כבר להתחיל עם נושא אחד שכבר הרבה זמן מציק לנו, ולנסות לפתח עליו חשיבה מחודשת עם מישהו מאלו שהזכרנו. כך נוכל להתחיל להנות מחיים הרבה יותר פשוטים וטובים. באמת, זה לא כל כך פשוט להיות פשוט. אבל בסופו של דבר, זה הכי פשוט מכל האפשרויות האחרות…

שבת שלום