"אמא, השוקו קר מדי" – לפרשת שמות

מספרים על ילד אחד שלא ידע לדבר. הוא כבר הגיע לגיל שלש, ארבע וחמש ועדיין שום מילה. הוריו מאד דאגו ופנו לכל מיני מטפלים למיניהם, אך אף אחד לא עזר. וכך עברו להן השנים הוא כבר היה בן עשר ועדיין לא דיבר, ולפתע בארוחת הערב הוא פונה אל אימו ואומר לה: "אמא השוקו קר מדי". אימו כמעט מתעלפת במקום מעוצמת ההתרגשות וכשהיא מתאוששת היא שואלת אותו:

– "אתה יודע לדבר?!"
-"בוודאי" הוא עונה לה.
-"אז למה לא אמרת כלום עד עכשיו?"
-"כי עד עכשיו הכל היה בסדר."

מה הקשר בין הבדיחה הזו והפרשה שלנו?

גם בפרשה שלנו אנו נתקלים בתופעה דומה. פרעה מכביד יותר ויותר את עולו על בני ישראל. בתחילה בני ישראל צריכים לבנות לו ערי מסכנות, לאחר מכן עבודת פרך, אחר כך גזירת המיילדות, ובסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אך מה קורה עם עם ישראל איך הוא מגיב? לא כתוב כלום דממת אלחוט….  שום תגובה מילולית בכי תלונה או משהו כזה.

רק אחרי שני פרקים קשים, אחרי הרבה שנים, לפתע בסוף פרק ב' מופיעה תגובה: כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱ-לֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱ-לֹהִים.
ראשית, למה עד עכשיו בני ישראל לא נאנחו ולא זעקו? האם לא היה להם קשה ורע כל מה שעשו להם? האם עד עכשיו "הכל היה בסדר"?
ושנית, מדוע רק עכשיו ה' פונה לעזור להם, גם אם לא זעקו – ה' רואה ויודע, הוא יודע שלא הכל בסדר, ומדוע לא דאג להצילם קודם?

ישנו סיפור על צפרדע שנפלה לסיר מרק. הסיר בתחילה היה חמים ונעים ולאט לאט התחמם יותר, כל פעם שהסיר התחמם הצפרדע אמרה לעצמה: לא נורא, רק עוד קצת. וכך הסיר התחמם יותר ויותר, עד שהגיע לרתיחה…. והיא כבר התבשלה ומתה.

גם פרעה לא הכביד עולו בבת אחת על בני ישראל, אלא לאט לאט. בתחילה עבודה למלך, כמו מין מילואים. אחר כך עבודה קשה ולא נעימה, אחר כך גזירת המיילדות בהסתר, ורק בסוף – "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". וכך כמו בסיפור על הצפרדע, בני ישראל מתרגלים מחד, ומתייאשים מאידך, ולא חושבים שיכול להיות אחרת. עד שיום אחד מלך מצרים מת, ומתעוררת צפייה לאיזה שינוי, וכשזה לא קורה – הם פתאום מתעוררים וזועקים.

הסברנו מדוע בני ישראל לא זעקו עד עכשיו, אך לא הסברנו מדוע ה' לא מציל אותם קודם לכן?
יש פה רעיון חשוב מאד לחיינו. אם אין לנו שום צפייה לשינוי, אם אנחנו מתייאשים ,ואין לנו שום שאיפות, אפילו הקב"ה כביכול לא יכול לעזור לנו .
עיקר הגאולה, אומר השפת אמת, תלויה באמונה.

מצרים הייתה בית עבדים ענק, איך הם הצליחו לשלוט בכל כך הרבה בני אדם ? איך לא מרדו בהם ?
התשובה: כמו כל המשטרים הטוטליטריים – הם שברו לאנשים את הרצון את השאיפות וכך התרגלו למצבם ולא חשבו אפילו למרוד.
כשמשה פונה בבקשה "שלח את עמי", הוא מנפץ פה שקט תעשייתי והרגל של מאות שנים, המחשבה שיכול להיות אחרת מאד מפחידה את פרעה, ואין פלא שהוא נלחץ מכך ומצוה להכביד את העבודה באומרו: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר . "שלח את עמי" מלווה את כל המהפכות הגדולות לשחרור העמים עד היום.

חשוב לדעת שהרעיון הזה לא חשוב רק למהפכות גדולות, אלא לכל אחד מאיתנו בחיי היום יום שלנו. אנו שבויים בהרבה הרגלים, ודברים שלא כולם נכונים וטובים לנו, אך נדמה לנו שאין מה לעשות, ש"ככה זה" או ש"אני כזה". חשוב לזכור, שיש משהו מעבר למציאות הנוכחית, ושיש איתנו תמיד מישהו מלמעלה, שמחכה שנרצה באמת שינוי, ושנהיה מוכנים לשינוי. וכשנפתח פתח קטן בוודאי נזכה ל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח שעגלות וקרוניות יכולות לעבור בו".