כוחה של בקשה (המשך)

בפעם הקודמת דיברנו על אישה מאד מסודרת שאיננה מצליחה לשכנע את בעלה לדאוג גם הוא לסדר בביתם. ואכן אנו ניצבים פעמים רבות בפני מצב בו אנו מאד זקוקים לשני ואיננו מצליחים לשכנע אותו לעשות את רצוננו. זה יכול לקרות לנו עם הבעל/האישה. אך זה יכול לקרות כמובן גם מול הפקיד במשרד ממשלתי, השוער במגרש החניה, ועוד. ופה ישנו סוד. הסוד הוא שכאשר אנו פונים בבקשה (לא בדרישה או תלונה) רוב האנשים יעשו מאמץ גדול ואפילו גדול מאד לעשות את בקשתנו.

אני מתאר לעצמי שרבים מן הקוראים חושבים שלפחות אצלם הסוד הזה איננו נכון שכן הם דווקא פנו פעמים רבות בבקשה ולא נענו. חשוב שנבין מה נקרא בדיוק בקשה ובמה היא שונה מדרישה. ובכן גם אם אני פותח במילים "בבקשה" … זה לא די. ההבדל בין בקשה לדרישה הוא שבבקשה אני פונה אל השני בענווה כלומר אני זקוק למשהו ממנו אך הוא לא חייב להיענות ואם לא יענה לא אכעס ולא אכנס לאיזה מצב רוח שלילי נגדו.

הבעיה היא שאנו אוהבים להרגיש צודקים ושחייבים להיענות לנו ולכן גם כשאנו מתאמצים לדבר יפה שזור איזה לחץ בדברינו. "אני חייבת" או "אני צודק". (פעמים רבות ישנה ממש פסילה של השני "איזה בלגניסט אתה מתי תתחיל לסדר"). וכך בלי לשים לב במקום לבקש בענווה ולעורר אצל השני את האהבה והרצון הטבעי לעזור אנו מעוררים אצלו את ההתגוננות מהלחץ והכפייה. ולכן לפני שאנו פונים עלינו לקבל את העובדה הפשוטה שלא חייבים לנו ומצד שני דווקא כן אוהבים אותנו. כך נראה כמה עוצמה וכח לשינוי טמונים בענווה, בפניה הכנה והאמיתית.

(כמובן שאין זה אומר שאם פנו אלינו בצורה לא טובה עלינו לכעוס ולעשות דווקא. אלא עלינו להתאמץ למחול על כבודנו ולהסכים.)

פעמים רבות כשאנו רוצים משהו מאד ממישהו בקשה אמיתית היא כח עצום לחולל שינוי במצב, אולם אנו מאד ממעטים להשתמש בו משום מה.