אשתי מגזימה

שאלה

לאשתי יש דרישות מוגזמות ממני וכשאני מסרב לה איננה מוכנה לקבל זאת אלא כועסת עלי. לפעמים אני נכנע ולה ועושה בעל כרחי וזה לא נעים לי, ולפעמים אני לא מוותר וזה לא נעים כי היא כועסת. לפעמים כלל אינני מתווכח ועושה, אך גם זה כמובן לא נעים. מה אני יכול לעשות.

תשובה

ראשית לא לשפוט. כשאתה קובע כי דרישותיה מוגזמות אתה שופט אותה ומבקר אותה (לא שמעתי את אשתך אך יתכן מאד שגם היא חושבת שדרישותיך מוגזמות או שאתה עצלן גדול. אז כפי שאתה לא מעוניין שתבקר אותך תבין שגם היא לא מעוניינת בכך שתבקר אותה). אתה יכול לומר שקשה לך למלאת את כל דרישותיה כי יכולותיך מוגבלות זה בסדר. אך לשים את עצמך כשופט שלה ולקבוע כי דרישותיה מוגזמות , כאילו משהו איתה לא בסדר- אינך רשאי.

גישה שיפוטית ומוטעית זו היא גם הסיבה לכל המצב הלא נעים שאתה שרוי בו. שכן, כשאתה מסרב לבקשתה של אשתך, אינך עושה זאת ממקום של כבוד אלא ממקום של חוסר כבוד וביקורת. מה שמוליד באופן אוטומטי התנגדות, שאתה נתקל בה בצורה של כעס מצידה.

ואכן פעמים רבות כשבן הזוג מבקש מאיתנו משהו שלא נוח לנו בוודאי אם לא ביקש מאד יפה. יש לנו שתי ברירות לגיטימיות: אחת לסרב בענווה ובהתנצלות. והשנייה להסכים ולהתאמץ למען השני. שתי תגובות אלו יובילו ליחס מכבד מצד השני. כמובן שנסכים להתאמץ למענו, (לא כי אנו פוחדים אלא כי הוא חשוב לנו), הוא יתמלא באופן טבעי בהערכה אלינו. אולם גם כשנסרב מתוך שיקול אמיתי ומתוך כבוד הוא ילמד לכבד את גבולותינו (גם אם בתחילה יתכן וזה יתקל בהתנגדות היא תחלוף מהר).

הבעיה היא ששתי אפשרויות אלו בנויות על ענווה ואמת ואנו נגשים לעניין פעמים רבות מתוך גאווה. כאילו אני בעל מושלם ויכול למלאת כל בקשה של אשתי ואם אינני יכול, סימן שהיא מגזימה וכך בלי לשים לב אנו שופטים מבקרים ומתפלאים מדוע האווירה נעשתה לא נעימה.

אם כן תלמד להגיד "לא" מתוך כבוד וענווה, וכך גם ה"כן" שלך יהיה מאד משמעותי, כל היחסים ביניכם ישתנו פלאים.

בהצלחה!