"ואכלתם לחמכם לשובע" – לפרשת בחוקותי

שוב אנחנו מבטיחים לעצמנו, שהפעם נתאפק. אך מאכזבים את עצמנו, ויוצאים עם הרגשה לא טובה וכאב בטן. מודדים את הבגד שכבר לא נסגר, ומרגישים רע. מנסים  כל מיני שיטות/דיאטות אך מוצאים את עצמנו באותו מקום… אז אולי כדאי לחפש כיוון חדש, כיוון אחר?

בפרשה שלנו יש ברכה מיוחדת. מן קסם שנראה שהיה יכול לפתור לנו את הבעיה:"…וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע…"  ואומר רש"י: "ואכלתם לחמכם לשבע – אוכל קמעא והוא מתברך במעיו".

איך אפשר לאכול מעט ולהרגיש שבע כאילו אכלנו הרבה בלי תוספות כימיות ומלאכותיות?

שמעתי פעם בשם רבי נחמן, שמשהו שיכול מאד לעזור לנו, הוא דווקא ללמוד ליהנות מהאוכל… נשמע מוזר ולא קשור? מיד נסביר.

אנחנו פעמים רבות, במקום לאכול, "חוטפים משהו" או “טורפים". ובקיצור לא ממש שמים לב למה שנכנס לנו לפה. במקום לאכול עם הפה, אנחנו אוכלים עם העיניים. במקום לאכול "לשמה" אנחנו אוכלים בצורה הישגית, כאילו יש פה איזו תחרות, שבה אף פעם אי אפשר לנצח. וכך אנחנו נשארים רעבים במובן הנפשי, גם אם שבענו במובן החומרי.

כדאי שנזכור ונפנים, שהאוכל, וגם הטעם של האוכל, וגם הצבע שלו, הם מתנה… מתנה שקבלנו מה', ועלינו ללמוד להנות ממנה. לאכול לאט, לשים לב, וליהנות: מהצבע, מהטעם, מהמתנה המושקעת והמיוחדת הזאת. כשנתרגל לאכול בצורה כזו, נוכל במקום "להתפוצץ" מהאוכל, לאכול לשובע, ולצאת מרוצים ושמחים, גם מהאוכל וגם מעצמנו.

להתרגל לאכילה שכזאת, זה לא דבר פשוט, וכדאי להתחיל בצעד קטן. פעם ב… כשיש לנו קצת זמן ונחת, לנסות להתאמן לאכול לאט ובכיף. לברך לפני ואחרי, בכוונה ובשמחה, על המתנה המיוחדת הזו. וכך, לאט לאט, נלמד ליהנות ולשמוח באמת מהמתנה הזו, ומהאהבה של ה' שטמונה בה. ולא נצטרך לאכול מעבר למה שאנחנו יכולים וצריכים. "פותח א-ת ידך ומשביע ל-כל חי רצון".

שבת טובה ושמחה שכולם

שבת שלום

מאיר בזק