מה יהיה איתו הסוף – לפרשת חוקת

מה יהיה הסוף איתו? אנו נאנחים, על הילד ששוב, בפעם המאה, הרביץ לחבר. על הבעל/אישה, ששוב שכח/ה מה שבקשתי ממנו. על עצמי, ששוב נפלתי בכעס או בתאוה. אז מה באמת יהיה?… אנחנו וסביבתנו, שוב ושוב נופלים באותם הבורות. ונדמה לנו שלעולם זה לא ישתנה…

נראה, שאותה הבעיה, ששוב הכל חוזר, היא ששברה את משה רבנו בפרשתנו. ארבעים שנה נגזרו על עם ישראל להישאר במדבר, כדי שיהיה דור חדש ומתוקן, והנה שוב נשמעות אותן התלונות, ממש כמו הדור הקודם: "וְלָמָה הֶֽעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה". אם ארבעים שנה לא עזרו, מה כבר יעזור? ומה יהיה הסוף?

משה, כפי מה שנראה, נשבר וכועס. הוא אומר לעם: "שמעו נא המורים". לפי הרמב"ם על כך הוא נענש. ואיננו מבינים, מדוע? במה טעה? הם באמת לא בסדר. אם אחרי ארבעים שנה זה עדיין המצב, אז למה אפשר כבר לצפות? התשובה היא, שגם אם בחוץ הדברים נראים אותו הדבר, איננו יודעים מה קרה בפנים. לאט לאט בפנים מתרחשים שינויים, הטוב הפנימי גדל.

כמו העץ שעמד בשלכת, ופתאום הוא כולו פורח. כך גם כאן, יום אחד אנחנו מגלים, שהילד המרביצן והכעסן, או המרושל והמפוזר, נעשה בחור מקסים. יום אחד מתגלה שהבעל ששוכח, פתאום מתחיל לזכור. גם אנחנו עצמנו משתנים. אולם כדי שנזכה לראות זאת בעינינו חשוב מאד שלא נחסום את התהליך על ידי היאוש. חשוב שלא נאבד את האמונה, את הסבלנות, ואת הציפיה לשינוי.

גם הדור החדש של באי הארץ בפרשתנו, למרות שמבחוץ הוא נראה כמו הוריו, בתוכו הוא שונה. הוא כבר עבר את התהליך, ובקרוב השינוי גם יראה בחוץ. אך משה כעס, כנראה כי לא קלט את זה, ולכן הוא גם לא יכול להכניס אותם אל הארץ. אולי גם בגלל זה, הוא היכה בסלע במקום לדבר. נכון שבפעם הקודמת ה' ציוה אותו להכות בסלע, אך זה היה עם דור יוצאי מצרים. הפעם זה היה אמור להיות שונה, כי זהו דור אחר. זהו דור שתוכו טוב, וכבר לא צריך מכות. הוא צריך חינוך, אמון וסבלנות.

דורנו הוא דור של באי הארץ. אנחנו כבר לקראת הגאולה. כפי שידוע במסורת, המשיח ירכב על חמור. מובן שאין הכוונה לחמור כפשוטו, אלא יש כאן משל. על פי הזהר, דורנו נמשל לחמור. לחמור אין סימני הטהרה של חיות טהורות. הוא לא מפריס פרסה, ואפילו לא מעלה גרה. אך יש לו קדושה פנימית, ולכן יש מצוה לפדות את בכור החמור.

כך גם דור הגאולה, נראה רע מבחוץ, אך באמת הוא טוב מבפנים. הישראלי נמשל לצבר קוצני בחוץ, אך מתוק מבפנים. אני תמיד רגיל לומר להורים שילדם מתריס ומתחצף. אל תאמינו לו,תאמינו בו. לא להתרשם ממה שרואים בחוץ אלא להאמין למה שיש בפנים. כבר לא צריך להכות, ומאד חשובה האמונה והאמון והסבלנות. לא רק לילדינו אלא גם לעצמנו ולסביבתנו.

שנזכה…

שבת שלום