האסיר הזקן – לפרשת משפטים

רבים מאיתנו אינם מרוצים ממקום עבודתם, מנישואיהם, או סתם מעצמם. ובכל זאת אינם עושים דבר בעניין, או לחילופין הם חוזרים שוב ושוב על אותם פתרונות, שלא הוכיחו את עצמם בעבר. כמו לכעוס, להעלב ולאיים. אך כלום לא קורה. למה אנחנו פועלים כך? מהו הדבר שכובל אותנו? שלא מאפשר לנו לצאת מביצות שאנו שקועים בהן? שלא מאפשר לנו לקחת אחריות ולזוז קדימה?

תקופת המאסר הארוכה הסתיימה, והנה הוא עומד להשתחרר, כולם כבר מכירים אותו את זקן האסירים. כולם חושבים מה הוא מתכנן אחרי השחרור, איזה טיול לחו"ל, או סתם לשוטט בעיר להנאתו. והנה, כל הכלא רועש למשמע הידיעה המפתיעה. האסיר שלח מכתב למנהל הכלא, ובו הוא מבקש להאריך את מאסרו, מכיוון שהטבח החדש בכלא מכין ארוחות מצוינות וחבל לו להפסיד אותן, ובכלל הסגל מצוין ומה רע פה.

"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני…"
גם בני ישראל אומרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים, ואת האבטיחים…", מה קורה פה?? היה להם כל כך טוב במצרים שהם רוצים לחזור לשם?!
כיצד אדם מוכן כל כך בקלות לוותר על חרותו? ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לחיינו?

מסתבר שחרות היא דבר נפלא, אבל היא דורשת אומץ, והעיקר היא לוקחת ממך את האפשרות לקטר על מה שקורה, כי אתה בחרת ואתה אחראי. זה נכון בכל תחומי חיינו, בעבודה, במשפחה, ובכל מקום. אם משהו מפריע לך יש בפניך שתי אפשרויות, או שתיקח אחריות ותשנה, או שתיקח אחריות ותשלים.

אך האפשרות החביבה עלינו פעמים רבות, היא אפשרות שבעצם לא מובילה אותנו לשום מקום: לא לעשות כלום ולקטר. גם בני ישראל לא באמת מתכוונים שכל כך היה טוב שם במצרים, ולא בטוח שאם היינו מציעים להם לחזור למצרים, הם היו מסכימים. גם אותו בעל שמקטר על אשתו או שהאישה שמקטרת על בעלה לא נראה שהיו מעדיפים להיפרד. אך קל מאד להיכנס למצב רוח, כזה שפה רע ושם היה טוב.

ניקח דוגמה מחיינו: אדם מתקבל למקום עבודה. והנה באופן טבעי מתברר לו אחרי כמה זמן שיש כמה בעיות: הבוס לא נחמד כל כך, העבודה קצת משעממת ועוד. הוא יכול לבחור לשנות את הדברים על ידי פתרון בעיית היחסים עם הבוס ומציאת ענין בעבודה. אם מתברר שזה לא ניתן, הוא יכול להשלים עם הבעיות, וליהנות ממה שטוב בעבודה. אם באמת זה משהו קשה מאד, הוא יכול גם לחפש לו עבודה אחרת.

אך משום מה, פעמים רבות הפתרון הנבחר הוא להישאר ולקטר, מה שלא מוביל לכלום… זהו מצב של עבדות מרצון, אני מדמה כאילו אני לכוד, ואז אני יכול לקטר. כי כביכול, לא אני בחרתי.
חשוב שנדע: יש חיים מחוץ לבוץ החמים. אמנם קצת מפחיד לצאת, אבל החיים מחוץ לבוץ הזה "שזה לא בגללי" הרבה יותר נעימים, טובים, יוצרים, ופורים. נשללת הזכות לקטר, אבל תמורתה אנו מקבלים את הזכות לחיות…
שבת שלום לכולם
מאר בזק