"וְהַצָּרוּעַ … בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", מקבל עונש ייחודי שלא מצינו כמותו בתורה. את עניינו מבררת הגמרא: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב". המצורע גרם לדבר חמור – לבדידות בעולם, הוא נענש …

ספר דברים מלא בתוכחות של משה רבנו לעם ישראל, ובהן הוא מצביע על חסרונות ועל חולשות הדורשים תיקון: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-יְהוָה". חולשות אלו, אומר משה, עשויות להוביל לעונשים קשים ולגלות כבֵדה: "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים… וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ… …

מוכרחים להיות שמח, אומר השיר. אבל איך עושים את זה?! נתייחס לנושא מנקודה מפתיעה ולא מוכרת כל כך. בפעם שעברה הסברנו למה כל כך חשוב להיות שמחים. ובאמת כולנו מאד רוצים להיות שמחים, אלא שלא תמיד קל לנו להיות שמחים. מקובל לחשוב שכשאנחנו מצליחים, כשמעריכים אותנו, ובקיצור כש"הולך לנו" בחיים …

קנאה היא דבר שכולנו מתמודדים איתו. כל אחד מרגיש לעיתים רגש שלילי ולא נעים כשהוא רואה חבר שלו שהצליח יותר ממנו. אנחנו מבינים שזה לא עוזר לנו לקנא, אנחנו מרגישים שזה לא נעים לנו לקנא. ובכל אופן קשה לנו מאד לא לקנא, והיינו שמחים מאד למצוא מה יוכל לעזור לנו …

"אימא, משעמם לי!" נהגנו לומר כשהיינו קטנים. היום כשגדלנו, אנחנו אומרים אותו המשפט בניסוחים מעט יותר משוכללים. אנחנו מתלוננים על העבודה שמשעממת, הלימודים שאינם מעניינים וגם על הקשרים המשפחתיים האפורים. היכן נמצא הפתרון? נדמה לנו שהוא במקום אחר, לא כאן. אנחנו חולמים על איזה מקום אחר שם יהיו לנו חיים …

"הכול בגלל האישה הזו…", "הכול בגלל הבעל הזה…", "הממשלה הזו הורסת את המדינה…", "הכול בגלל השמאלנים/הימנים האלה שהורסים פה הכול". אז מה באמת הורס את המדינה ואת המשפחה? מה שבאמת הורס אלו האמירות הללו… אותן אמירות מטילות את האחריות לשינוי על הצד השני, ויש בכך שתי טעויות גדולות. הטעות הראשונה …

החיים שלנו מתחלקים לשניים, החלק שאנחנו אוהבים והחלק שבו אנחנו סובלים. כולם אוהבים לעסוק בדברים מעניינים, יפים ומרוממים. לעומת זאת, כאשר מדובר על עבודות פשוטות או על עבודות קשות הכרוכות בלכלוך, בוץ וזיעה, זה כבר סיפור אחר. אנחנו אוהבים לשחק עם תינוק ולראות את הצחוק על פניו, אבל פחות נהנים …

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם….וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ……. היי רגע מה קורה פה?! מה  כל ההיסטריה?!! מה הלחץ?! שכחתם שרק אתמול עשו לכם ניסים מופלאים?! ה' איתכם! מה יש לדאוג. מה קורה פה?! עוד דבר לא מובן בפרשה: מדוע רק עכשיו נאמר …

ב"ה לפני "מה נשתנה" ישנה פסקה בשפה לא מובנת, בארמית. הפסקה מתחילה במשפט המפורסם: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. תרגום: זה (המצה) לחם עוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. תופעה מוזרה ולא מובנת – כל ההגדה בעברית ורק ארבע שורות בשפה אחרת, למה? אני מעלה בדמיוני משפחה החיה …

כשאנחנו ילדים, אנחנו רוצים להיות גדולים. אך כשאנחנו סוף סוף גדולים, פתאום אנו אומרים איך היה כיף שהיינו ילדים… היינו חופשיים ומשוחררים חבל שזה עבר… ואכן בתור גדולים מוטלות עלינו הרבה יותר משימות, והרבה יותר התמודדויות. אז אולי באמת היה עדיף, להישאר ילד? אולי עדיף, במקום לעבוד כל כך קשה …